עדילי ליברמן היא פרפורמרית ויוצרת, מורה לאילתור.  יוצרת ומבצעת את 'מופעי ההיסטריה' – lecture performance – שיחזור הרצאות אשר נערכו בשלהי המאה ה-19 בפריז, אשר הציגו מטופלות היסטריות על הבמה. דרך פעולה זו, הפרויקט 'מופעי ההיסטריה' בוחן את יחסי הכוח הקיימים היום, הנעים בין עולמות הפרפורמנס, המדע והמגדר. למחקר זה היו שותפות הרקדניות לורה קירשנבאום, כרמית בוריאן, מעין חורש ומשי אולינקי. במסגרת המחקר, צללו יחד עדילי והרקדניות המשתתפות אל נבכי הגוף ההיסטרי וחשפו את המאפיינים הפיזיים הקוליים והרגשיים שצפים על פני שטח הגוף ומופיעים את הטראומה, את המודחק, תחת עינו הבוחנת של הפטריארך, אם בתפקידו כרופא- במאי- אמן או כמורה.

הפרויקט 'מופעי ההיסטריה' עלה לראשונה באינטימדנס 2016 אחרי פיתוח של פרויקט הגמר של עדילי בתואר שני באונ׳ תל אביב.  המופע המשיך להתפתח ולרוץ עד 2020 בתיאטרון תמונע. הוזמן להופיע בכנס הפסיכולוגים הארצי באילת, בפני צוות בית החולים מעלה הכרמל בחיפה  ובמשך השנים הגיעו לצפות במופע קבוצות של מגמות תיאטרון ובתי ספר למשחק ומחלקות פסיכיאטריות ; גהה, שלוותא, איכילוב ועוד.

בימים אלו, עדילי עובדת במסגרת תכנית הרזידנסי 'יציאה לפעולה' על יצירה שתעלה במסגרת הפסטיבל השנתי בכלים במאי:
הפרויקט מופעי ההיסטריה 2022 הינו המשך אותו מחקר, אך הפעם בחרה עדילי לעבוד עם קהילת מטפלים.ות נפשיות אשר פוגשות נפגעות ונפגעי אלימות מינית בקליניקה ובמחלקות הפסיכיאטריות. זאת, מתוך רצון להבין איך ההיסטריה נראית היום, אם בכלל, ומהם המופעים שלה בחברה שלנו בתקופה זו. אנחנו מעוניינות להמשיך ולנכס את השפה ההיסטרית את הסימפטומים הפיזיים כפי שנרשמו ותוייגו בתרבות של ה-200 שנה האחרונות ולהתמיר אותה לריפוי והחלמה, עבורנו ועבור הקהל.

עדילי למדה הנחיית קבוצות באונ׳ ת״א, סיימה בהצטיינות לימודי חקר הביצוע באומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב MFA. חברה בתנועה ציבורית משנת 2007, יוצרת ״בנות בצריח״ בשיתוף עם נדב בושם פרפורמנס-סיור -מורשת קרב, באתרים משתנים כ-site responsive. בשלוש השנים האחרונות מלווה בעמותת ״אנוש״ במסגרת קורס דו שיח, מתמודדי נפש בתהליך עמידה מול קהל מתנדבת ופעילה במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית משנת 2006.

פרויקט כלי עבודה,  אותו מובילים האמנים.ות קימ טייטלבאום ומורן אברג'ל, מבקש ליצור מרחב המאפשר לאנשים בעלי אתגור מנטלי התפתחותי לנכוח בגופם ולקיים דיאלוג אמנותי ותרבותי עם המרחב המחולי.

פרויקט זה מבקש להרחיב את גבולות השיח החברתי והאמנותי על מנת לאפשר השפעה הדדית בה יוצרי מחול משמשים כמחנכים ומובילים בסביבה החברתית בה הם פועלים באמצעות כלים אמנותיים ויצירתיים, ואילו אנשים בעלי צרכים מיוחדים משפיעים על השדה האמנותי ומאפשרים מבט חדש ומגוון על מושגים כמרכזי ושולי, נראה ומודר, נראותו של הגוף שאינו נראה ונוכחותו של הקול שאינו נשמע.

העבודה המשותפת היא בעלת השפעה רבה על המשתתפים ועל החברה כולה: אנו רואים בתנועה ובכוריאוגרפיה פרקטיקות שימושיות, שחשיבותן חורגת אל מחוץ לחלל החזרות ולבמת המופעים ואינה מיוחדת לאמני ויוצרי מחול אלא היא כלי לשינוי תפיסות וליצירת שינוי בחברה: הכוריאוגרפיה מאפשרת לכל אדם להביע את עצמו ולהנכיח את גופו במרחב הציבורי, להשמיע ולהציג באמצעות גופו הייחודי את קולו, את נוכחותו ואת חלקו בחברה.

בימים אלו, עובדים.ת היוצרים.ות קימ ומורן והקבוצה על יצירה חדשה בשם אודות 'עיקרון המעשה'.   זוהי יצירה בימתית החוקרת את הפוטנציאל האנרכי שבקירבה ובמגע, הפורס מרחבי נחמה, חיבה, שכנוע, אלימות וידידות. ביצירה ארבעה רקדנים מקצועיים וקבוצה של כ-10 בוגרים בעלי מוגבלות מנטלית. חלקם זו שנתם הרביעית במסגרת פרויקט 'כלי עבודה', פרויקט קהילתי שהוקם להקנות לא.נשים בעלי מוגבלות מנטלית כלים בימתיים ופיזיים ולפרק את הדרתם מהמרחב התרבותי.

גופו של אדם הנחשב ל'אחר' ממושטר על ידי תחימת גבולות באופן נוקשה. מעבר להדרתו מהמרחב הציבורי, מדובר בשמירה מוקפדת על כללים של התנהגות ומגע המעידים על החשש ממנו. אופיים של כללים אלו הנכפפים לאורך שנים מייצרת סובייקטיפיקציה, המתבטאת גם בחשש של האדם 'האחר'  מעצמו וגופו .

ביצירה, קבוצת הרקדנים וקבוצת משתתפי 'כלי עבודה' מתמזגות ונפרדות בכדי לאפשר קריאה פוליטית של המתח המתקיים בין קבוצה קטנה המהווה סובייקטים ׳שיודעים׳ לקבוצה גדולה יותר הנקראת ׳חסרי- ישע׳ באופן המזכיר מתחים בין מעמדות בעולמנו. ארבע עשרה הנפשות מבקשות, נכשלות ומנסות שוב ליצור חברה על הבמה המהווה מרחב שבין מציאות וחלום.

יוזמי הפרויקט: מורן יצחקי אברג'ל וקימ טייטלבאום

מעיין כהן מרציאנו, רקדנית וכוריאוגרפית עצמאית. יצירותיה נפרשות על קולות יצירתיים שונים כאשר המשותף לכולם הוא המחקר המעמיק, והמוטיבציה לייצר שפה גופנית חדשה מתוכו. מעיין היא סטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באומנויות באוניברסיטת ת"א, ובעלת תואר ראשון מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, החוג לתנועה והמסלול לכוריאוגרפיה. בוגרת הסדנא להכשרת רקדנים בחיפה. הציגה את עבודותיה בפסטיבל אינטימדאנס וא- ז'אנר בתאטרון תמונע, פסטיבל צוללן, פסטיבל 'בין שמיים לארץ', האנגר אדמה, מוזיאון ארצות המקרא בירושלים, מרכז שדרות 'אדמה', חשיפות בינלאומיות מחול שלם וסוזן דלל, תאטרון הבית, גלרית ברבור, Circe Platform בטבילסי- גאורגיה, תערוכת 'שיח פרוזדור' קולקטיב ה- BUSH, השתתפה באירועי BIDE בברצלונה.

בר אלטרס נולדה ב1989 בקיבוץ עמיר, היא יוצרת מחול עכשווי, רקדנית ואמנית סאונד הפועלת בירושלים ובתל אביב. בעשייתה האמנותית חוקרת מערכות בלתי צפויות רב תחומיות ועוסקת בניסיון ליצירת התמזגות טוטאלית בין התחומים מחול ואמנות הסאונד, עבודותיה הוצגו בארץ ובעולם. היא בוגרת התוכנית לכוריאוגרפיה ׳כלים׳ ובוגרת בית הספר ׳מוסררה׳ בתוכנית ללימודים מתקדמים למוזיקה נסיונית ואמנות הסאונד. אלטרס היא מורה לפרפורמנס, פילאטיס ומלווה יצירתית אמנים שונים. כפרפורמרית השתתפה בעבודותיהם של יסמין גודר, שרון צוקרמן ויזר, אסף אהרונסון, עינת עמיר ועוד. אלטרס היא זוכת מלגת דאנס-ווב לכוריאוגרפים מבטיחים כחלק מפסטיבל המחול הבינלאומי IMPULSTANZ לשנת 2015 וזוכת מלגת סיידי לחדשנות במוזיקה לשנת 2020.

׳פרא׳ היא יצירה לשתי פרפורמריות ושני רמקולים המתקיימת באיזור שבין מחול איזוטרי למוזיקה ניסיונית במטרה להעמיק בישות חדשה; ׳נשות הרמקולים׳, החוקרות מה נדרש בכדי להיפרד מהמוכר, לאפשר לקצוות הגפיים להיטשטש ולעצמיות פראית חדשה להתגלות?
היצירה המתבססת על עבודת וידיאו שנוצרה באפריל האחרון, מבקשת לברוא רקמה אחת בין הגוף המחולי לזה החשמלי-סונורי, להתייחס למחול כשירה, לצלילים כתנועות המזרימות חמצן בדם ולהוליד מאותה הנביעה, באותו הגוף ומתוך אותה האינטואיציה שפה מוזיקליתנועתית המנסה להיהפך כמו נהרות של חשמל הזורמים באופן כאוטי.

צילום – אביב נחשון.

סיון שלצר אלכסנדרוביץ׳ בת 27 מירושלים.
רקדנית, שחקנית ויוצרת רב תחומית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי 2020. יוצרת לבמה ולוידיאו.
עבודותיה מתעסקות בשאלות של זהות מגדרית ולאומית ובעדינות והגבוליות שבמפגש האנושי. מטיילות על הקו שבין זרות וביתיות של הגוף עם עצמו, של אדם עם אדם אחר ושל אישה במרחב בו היא חיה. עבודותיה מאתגרות את המבנה המוכר של המופע ומנסות לייצר דרכים חדשות לפגוש את הקהל ולהבין מחדש את מטרת המפגש.
עבודתה ״על אדמה מוזרת״ עלתה במסגרת פסטיבל עכו 2020 וזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, עבודותיה הופיעו בין השאר במסגרת פסטיבל ״אינטימדאנס״, פסטיבל תיאטרון הקרון, "שאון חורף" ותיאטרון "החנות".

בתהליך היצירה הנוכחי אני והגר דרומי שותפתי, שואלות את עצמנו מהי נדיבות? איך להיות אישה נדיבה? ואומנית נדיבה? ופרפורמרית נדיבה? האם גוף משוחרר הוא גם משחרר? ומתעסקות הרבה בשאלת הנוכחות בזמן המופע (או גם בזמן הליכה ברחוב?).
אנחנו בודקות את המעבר והפער בין היפה למפחיד, בין מתוק לדוחה ובין הזר לביתי. מתי המעבר קורה? האם שני המצבים יכולים להתממש בו-זמנית?
אנחנו בונות שפה תנועתית וגופנית אבל באותה עת גם מאוד טקסטואלית שמטרתה לייצר תקשורת אחרת, מובנת ונהירה לא רק לאנשי מחול וגוף. ולצד כל השאלות המבלבלות אנחנו פשוט חוזרות לגוף באמונה שהוא מייצר תקשורת מסוג אמיתי,בהיר וכנה.

בתמונה – מתוך המופע ״מתוך הבפנוך ועל פני השק-עור״, צילום – דן בן ארי.

עינב רוזוליו (1989) היא יוצרת לבמה, רקדנית ופרפורמרית. בוגרת Scuola Conià והתכנית ,Research Institute of Applied Art ,Societas צ'זנה, איטליה (2019). בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (2016). מרכזת פרויקט "קהילה בתנועה" –  שיעורי מחול עכשווי לחולי פרקינסון בסטודיו יסמין גודר.
בעבודותיה מעצבת סביבות סינתטיות להאזנה ובהייה במצבי צבירה אנושיים, על ידי שימוש בגוף, אור, וידאו וסאונד. עינב מתעסקת בנוסטלגיה ובזהות גופנית כחומרי גלם להתבוננות במרחב המקומי. עבודותיה עלו בפסטיבל "פולחן הסתיו" של הזירה הבינתחומית (ירושלים), תיאטרון קומנדיני (צ'זנה), גלריה מאיה, גלריה נווה שכטר (תל אביב), פלאצו פלאנגיני (ונציה) ועוד.

בעבודה שיוצרת עינב במסגרת תכנית שהות האמן.ית בכלים היא תחקור את ClubMed אכזיב, אשר הוקם בצמוד לכפר הדייגים הפלסטיני א'זיב (الزيب), שהתקיים עד 1948 בסמוך לשרידי התיישבויות עתיקות מתקופת הברונזה ועד התקופה הצלבנית.

בתמונה – מתוך "שני גנים" מאת עינב רוזוליו וכרמל בר, צילום – עמית מן

מופע מחול רב תחומי פמיניסטי-קווירי לצעירים.ות המבוסס על סיפורה של בילבי בת גרב!

בילבי ושאר הדמויות תגולמנה על ידי נשים במגוון זהויות בקשת שבין בת-נשיות-גבריות-בן. נשאל כיצד ייחודיות ויצירתיות מתבטאות כשאת ילד~ה? אילו חלקים נותרים מהילדה שהיינו גם בבגרות? לצד מחול במובנו המוכר, תהינה פעולות תנועתיות כטיפוס על רהיטים וכמובן – אפיית עוגיות.

המופע מיועד לילדות ולילדים, בגילאי 9-13.

קרדיט לתמונה: דוויד ברג David Berg

ביצירה 'שטח הפקר' אני ממשיכה לעבוד עם הגוף העירום, הפעם בשיתוף עם עדי שילדן ומיכל סממה. אנו משתמשות ביכולת של הגוף העירום להיות מצוי תמיד, בתוך ובין טריטוריות שונות, בעת ובעונה אחת. הגופים שלנו יתפרקו יחד ולחוד לצלילים, רקמות, איברי גוף, לקול, למפרקים, לרגש, צבע וצורה. כך בתוך מסע מתמשך נפקיר את הגופים מהתנהגותם החברתית, ואת המרחב הארכיטקטוני מהמבנה שלו, תפקידו וחוקיו.

עבודה קבועה של שישה עד עשרה יוצרי מוסיקה ומחול מנותבת על ידי ענת שמגר ודן וינשטיין, תתפתח כיצירה למופע, ותארח אמנים שונים לעבודה, שיח ומופע. שלושתם משולבים בתהליך מתמשך ששיאו בארנבת מרץ 2020 ,בפורמט שיתברר במהלך תקופת השהות. פירות העבודה שתתפתח בקבוצה הקבועה, יהוו הצעה פרקטית למפגש/מופע עם אמנים נוספים שאינם בקבוצה הקבועה. ניתן לקבוע שלושה מועדים לחזרה פתוחה או מופע
כחלק מתהליך העבודה.
הליך היצירה יחקור וינבע מיחסי הגומלין בין מוסיקה ומחול, מוסיקאים ורקדנים, יוצרי מוסיקה ויוצרי מחול. שאלות על תפיסה, המשגה, סימון, חומר, צורה וקומפוזיציה תוך בניית פרקטיקות לעבודה בשיתוף פעולה ובעניין משותף בדיאלוג בין האמנויות ובין האמנים.
השפה הפרקטית השונה תהווה בסיס להבנה מחודשת של שני התחומים ותפיסת הרצף בינם דרך בניית שפה משותפת, המבקשת לייצר את הבינתחומי: מה שקורה בין התחומים הוא היצירה עצמה.

זוהי יצירה משותפת שנייה שלנו בה אנו ממשיכות לשאול ולבחון את מקומינו כנשים בתרבות וכנשים על במה. אנו ממשיכות לאתגר את הקשר שבין גוף לקול ובין גוף לדימויים אותם הוא לובש ופושט, מתבוננות אל העבר, אל מה ואיך הוסללנו לזכור ואל העתיד בחשש למה נשאיר אחרינו…

מירב דגן וסתיו מרין הן יוצרות ופרפורמריות עצמאיות שפועלות בשנים האחרונות, בנפרד ובמשותף בזירה המקומית והבינלאומית. יצירתן תתקרבי עלתה בפסטיבל הרמת מסך 2016 ויצירתן הנוכחית תעלה בבכורה בפסטיבל ארנבת מרץ הקרוב.

צילום: אופיר בן שמעון

את הרזידנסי בכלים אני מקדישה למחקר אמנותי הבוחן  'הצעות למרחב עירוני נתון'. דרך מפגשים עם נשות בת ים, אני אוספת נתונים היסטוריים וזיכרונות קולקטיביים לבניית מאגר מרובה נרטיבים לעיר. האלטרנטיבות העירוניות חוזרות לציבור בהצעות מרחביות שונות לניתוב גופני וקולי. העבודה היא תולדה של מחקר של השנתיים האחרונות המקבל את צורתו הנוכחית תודות לשיתוף פעולה רב משתתפים ביניהם MoBI, מרכז "כלים" ונשים רבות נוספות.

דניאל שופרא היא יוצרת וכוריאוגרפית החוקרת מרחבים עירוניים דרך הגוף ובוחנת את ההזדהות או הזרות שלו למקום. דניאל הציגה במסגרות שונות ביניהן כנס הפרפורמנס הבינ"ל בירושלים, פסטיבל "סנט פטרסבורג" של הבריגדה התרבותית, אינטימדאנס, ATLAS בפסטיבל ImpulsTanz חלל אמנות "עזה 13" ועוד. דניאל חברת תנועה ציבורית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובעלת B.A מהאקדמיה למחול בירושלים. זוכת פרס ראש העיר ירושלים, קרן רבינוביץ', המחלקה לפרויקטים מיוחדים של עיריית תל אביב ומענקי מפעל הפיס.

זוהי עבודה שהיא הצלבה ומפגש, תוצר לוואי של יצירה, עבודה המתבוננת בכוריאוגרפיה של התהליך היצירתי. מהו האובייקט של התהליך היצירתי? מה נפער בינו לבין היצירה? אנו מתבוננים בהעלמות/נוכחות, מחיקה/חיבור כאפשרות ליצירה. האם ההווה בנוי מחלקיקי הפוטנציאל של הרגע שלפני, מה שלא בחרנו בו נופל לתוך העכשיו ובונה את הרגע הזה?

ב- 2015 כחלק מלימודיי בתוכנית לכוריאוגרפיה בכלים, הצגתי פרזנטציה בפסטיבל ארנבת מרץ שממנה נולדה לבסוף העבודה צהלולי-גוף והפוטנציאל של החומרים שלא מומשו, נשארו באוויר, מחפשים לנחות. ב-2018 התחלתי עבודה יחד עם ענת עמרני, אביתר סעיד, ענת ועדיה ואייל ברומברג ששואלת על המפגש בין צורה ותוכן, בין סימן להוויה, בין הממוסגר לחמקמק.

אנו שוהים במרווח בין חומר לפשר, בין הידוע מראש לידוע מגוף, בין שפה מכוננת למה ש"ישנו". באמצעות הנכחת החומריות של הדברים, כלומר הקיום שלהם בעולם כחומר, כאובייקט ממשי, אנו מבקשים להצביע על קיומן של מערכות משמעות, סדר ושליטה, פרי המצאה אנושית.

בהשתתפות: אייל ברומברג, אביתר סעיד, ענת ועדיה, ענת עמרני, שירה אביתר.
יעוץ דרמטורגי: מאי זרחי | תודה לרן בראון.

העבודה נוצרה במסגרת שהות אמן במרכז כלים ובמרכז קהילתי ערבי יהודי ביפו. בעזרת "בית הספר לאומנויות המחול –סמינר הקיבוצים", בתמיכת מפעל הפיס.

חדווה, חלק ראשון
ביצירה ״חדווה, חלק ראשון״ היא מהלך שני בפרוייקט של אסף מהשנה האחרונה. העבודה מנסה למצוא עוגן בריבוי של חומר, ונחת בתוך תזזיתיות.
במהלך השנה חקר אסף פעולה של כתיבת טקסטים שנכתבו מתוך התבוננות בגוף שרוקד בעניים עצומות. הטקסטים שנוצרו מאופיינים במעברים תלולים מדימוי לדימוי, ומקורם ברצון לייצר מרחב טקסטואלי עשיר באינפורמציה אשר נמנע מאחידות. או לחילופין, מה שמאחד אותו הוא איזו עקשנות להמשיך לעבור מהתפזרות להתלכדות להתפזרות.

בהשתתפות : אסף אהרונסון , תמי ליבוביץ , זהר ויימן קאלמן , לואיז טרוהרט

המרחב והזמן, לפי סטיבן הוקינג, הם גורמים כמותיים דינמיים: כשגוף נע, או כשכוח פועל, הדבר משפיע על עיקום המרחב והזמן – מצד שני, מבנהו של המרחב-זמן משפיע על הדרך שבה גופים נעים וכוחות פועלים

חמישה אנשים נותנים לגופם להדהד את סביבתם האישית- היסטורית והקולקטיבית -עכשווית. מתוך הסכמה להיות פרוטוטיפיים של ישות שניתן לכנותה -גופסביבה- הם יעלו שאלות על עצמם, על סביבתם ועל הווריאציות השונות של ההתקיימות בתוך הכוחות האלה הפועלים במקביל. בתוך כך יועלו שאלות על תפקידה של האמנות ובעיקר של המופע החי לייצר מגע אנושי שמזיז אנשים.
האם ניתן לקחת את תובנות הפיסיקה אל תוך המרחב בו אנו חיים ברמה האנושית, הפוליטית והפילוסופית? זהו נסיון רב פנים שבודק באופן חד פעמי את היתכנותו של הגוף החי- זה שהסביבה פועלת עליו בעל כורחו, לפעול על סביבתו ולגרום לה להשתנות מתמדת.
זהו פרויקט שממשיך את עבודת הסולו "לוקאלי" של ארז שחקרה את הלוקאליות והשפעתה על האישי דרך המקרה הפרטי שלה כמקרה בוחן. ההרחבה לחבורת אנשים צעירים מבקשת לבחון את אפשרויות הבחירה בגוף, במקום וביכולת לחולל בדטרמיניזם של הלוקאליות שינוי.

השתתפות: אור אשכנזי, דור פרנק, מיה תמיר, מתן דסקל, צוקי רינגרט
דרמטורגיה ויעוץ אמנותי: שרון צוקרמן | סאונד: קימ טייטלבאום | הפקה: סיגל דהן | תודה למרכז כלים על בית חם וגב תומך
בתמיכת המועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס לשנת 2018. העבודה היא פיתוח של העבודה תלוית המקום "המחוללים" שעלתה בפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב 2018 ונהנתה מרזידנסי במרכז מנדל במסגרת תוכנית טייץ.

בעבודה TIMES END 10 אנחנו עוסקות במושג הסוף המתבקש. במתיחתו, בפרטים המרכיבים אותו, באסתטיקה ובפנטזיה הגלומות בו. מסקרנת אותנו האפשרות לתווך ולהמחיש את הרגע החמקמק והדרמטי הזה, להמציא לו שמות רבים, לקשט אותו. כחומרי עבודה אנחנו ניגשות לאובססיביות ההוליוודית בקטסטסטרופה, למתיחת המשך של מחוות וצלילים שהתרגלנו אליהם ולפאתוס הנגזר מכך, ומתאמנות בפיזיות הטמונה ברגעים שלפני הסוף. העבודה תעלה במסגרת פסטיבל "ארנבת מרץ" 2019.

במסגרת השהות בכלים אני מפתחת עבודה שמתחילה בהסתכלות על ההיסטוריה המקצועית שלי ואופני תרגול שנשארו איתי לאורך שנים. למעלה מ- 15 שנה אני יוצרת עבודות מחול ובמקביל מלמדת שיטת אלכסנדר ואלתור. אני בוחרת  לטשטש את הגבולות בין שלושת התחומים ונותנת לשילוב ביניהם להוליד משהו חדש. המטרה לאפשר לקהל לא רקדני, לחוות את הפיזיות שלו כערוץ אפשרי לשינוי עצמי. מחשבה משנה תנועה ותנועה משנה אותנו, החושבים. הגוף משנה את המחשבה והמחשבה משנה אותנו, הנעים.

זו עבודה בשני שלבים. בשלב הראשון יצרתי סולו בשם  ׳בהילוך ידני -Revert to Manual׳ שעלה בבכורה בפסטיבל צוללן 2018. הסולו הוצג בפורמט הקלאסי של קהל ובמה ובדק איך הופעה יכולה להיות גם שיעור, ואיך שיעור  יכול לרפא. בשלב השני, שיוצג בפסטיבל 'ארנבת מרץ' בחודש מרץ במרכז כלים, אני רוצה להמשיך לאתגר את היחס המוכר של במה קהל, באופן שיוביל אנשים להסתכל על הפיזיות שלהם בזמן האירוע, מבלי שאדבר על כך ישירות. אני בוחנת מהו הידע שאני רוצה להעביר, ואיזה פורמט של אינטראקציה עם הקהל יאפשר לספוג אותו בצורה טובה.

אישה אבן ים, בואי נשחק; אני גל ואת צפה, אני גזע כרות ואת חולמת, אני חיה בג'ונגל ואת נערה מאוהבת, את עקבה בחול – אני לוחמת, את שורש של עץ ואני בורחת, את הטבע – אני הזיכרון. הגוף מתפסל, כדימוי חי-דומם. בדממה שנובעת מקיומו נוצר עולם. לעולם הזה אנחנו מגיחות, פסיעה אחר פסיעה; מפרות את הדומם, שוכחות אותו, חוזרות אליו – מטבע הדברים. הופכות להיות טבע, פסל נושם, אבסטרקט, חיה. משתחררות מהעצמי, והופכות לגוף אוניברסלי ראשוני מלא בערגה, המאפשר לחוות את הרגע, את החיים עצמם, מחדש.

רעיון, כוריאוגרפיה וביצוע: מיה מטילדה קרול ואורנית מרק איתן | סאונד ומוסיקה: רוי קרול | עין חיצונית: מאיה וינברג | תאורה: נטע קורן

העבודה נוצרה במסגרת תוכנית שהות אמן במרכז לכוריאוגרפיה 'כלים', ועלתה בבכורה בפסטיבל ארנבת מרץ 2018.

בתמיכת: מרכז כלים, מועצת הפיס לתרבות ואמנות

צילום: יאיר מיוחס

תודה לענת דניאלי, מאי זרחי, שרון צוקרמן ודניה זמר

'אלפא' הוא דואט תנועתי שמתחיל ונגמר בחיבוק. אסופת רגעים שנבעו מחיפוש אסתטי ובחינה פיזית מתמשכים של עמדות מנטליות שונות אל מול האפשרות של קרבה. נקודת המוצא של התהליך שבמהלכו נוצרה 'אלפא' הייתה הכמיהה לאינטימיות, לצד תחושה של קושי לתרגל אותה. בתהליך העבודה ניסינו ללקט רגעי אינטימיות מנקודות שונות בחיינו, לבחון אותם, למדוד אותם שוב לרגע, לשחק איתם ולקחת אותם אל הקצה.

תודות: אופיר יודלביץ, אורן לאור, דניאל כהן-לוי, מאי זרחי, מאיה לוי, ניב שינפלד, סיגל דהאן, ענת דניאלי, שרון צוקרמן.

לימפופו – תיאטרון מחול אקטיבי לילדים

"נפגשתי" שוב ובמקרה עם הספר ׳לימפופו׳ – הסיפור על רופא החיות, מאת ק. צ׳וקובסקי בתרגומו של נתן אלתרמן. הספר והסיפור הפכו להיות ההשראה, השלד והמטען הגנטי של התהליך.

כשחקן פיזי בהצגות ילדים מרתק אותי לגלות עד רחוק אפשר להגיע עם קהל צעיר במופע המבוסס על תנועה מופשטת, עברית גבוהה ויצירה משותפת עם הילדים.

הזמנתי לסטודיו את פיודור מקארוב אמן קרקס, את הכוריאוגרפית ענת דניאלי, על מנת לבדוק יחד אפשרויות לפיתוח תנועתי. לחזרות הצטרף בצלאל בורוכוב אשר הלחין חלק מהטקסט האלתרמני.

לאחר חודשיים ערכתי פרזנטציה לקהל. ביצעתי 15 דקות מהמופע ושילבתי את הילדים כחיות בהצגה (עם תלבושות ואביזרים שיצרו בעצמם בסדנת יצירה לפני המופע) שמחתי לגלות ששפה גבוהה אינה מרתיעה את הילדים אלא מרתקת אותם, העבודה התנועתית יכולה להעמיק ולהיות מופשטת יותר ובנוגע ליצירה הפלסטית והבימתית שלהם… אין גבול ליצירתיות.

המופע יעלה ב 17/24 במרץ 2018 במסגרת פסטיבל ׳ארנבת׳.

עבודה חדשה בשיתוף פעולה עם אור אבישי, פיי שפירו ויונתן לוי.

אנחנו ממשיכים לחקור מרחבים של נשימה, קול ותיבות תהודה. מתעסקים בחומרים שמהם עשויים חיים כמו דופק, לידה, מפגש. שואלים "איך עושה קהל?" ואיך הקשבה היא פעולה פרפורמטיבית שיכולה לשנות את המרחב.

יש בזה תום. היצירה עלתה בבכורה בפסטיבל בת ים באוגוסט 2017, בשיתוף מרכז כלים. פרויקט מחול וקהילה.

מפגש תנועתי בין אנשים בגילאים שונים ומרקעים מגוונים. בעבודה זו ביקשתי להפגיש בין מבוגר לצעיר, מקצועי לחובבני, ודרך אופיו השיתופי של תהליך העבודה ניתן דגש לגופי הידע והמבעים האישיים של המשתתפים השונים. מתוך התהליך צצחה היצירה שמשלבת רגש ותנועה, מפגישה את הגוף המופיע עם החול של חוף העיר בת-ים, ונעה במרחבים עדינים שבין חושך לאור, בין מופע לטקס.  המופיעים רוקדים יחד במעגלים שנוצרים ומתפרקים. הם מתחלקים לקהילות ואז מתערבבים חזרה למעין שבט. ולרגעים אפשר לראות אמהות. או אבהות. קרבה, רצון. שעשוע. ויש בזה תום.

העבודה מבקשת להתבונן במה שהיה ובמה שיהיה. ולחגוג את ההווה, על גילאיו השונים.

כוריאוגרפיה: איילה פרנקל/ / משתתפים: אילן אביוב, לירז זגורי, אורי דיקר, אביטל פטאו, ליאור אליאס, רוויאל מלק, מירי אוזמו – קורמוש, ריקי אוזמו – קורמוש. // עיצוב תאורה: עופר לאופר // עיצוב תלבושות: רוזלינד נוקטור // עיצוב סאונד: איאן ריכטר // ליווי אמנותי: מאיה ערד יסעור, ענת דניאלי.

תודות: דאנס-איט בית הספר לריקוד של שני מחלב, אור מרין- מנהלת מסלול RE-SEARCH להכשרת רקדנים.

כל האנרגיה הזו, כל הרעש, מרוכזים במקום הזה. הרבה אנשים, הרבה פעילות, זרימה בלתי פוסקת. חשבתי שפשוט אוכל לבוא לכאן מבריסל ולעשות עבודה על משהו אחר, על רעיונות שמגיעים ממקום ומזמן אחר? לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל זה לא עובד ככה (כאן). אי אפשר להתנתק מהבחוץ. קירות הסטודיו לא מספיק עבים לחסום את האנרגיה שמתפרצת פנימה. אי אפשר להתעלם מהרעש.

(גם אם) אני בולע פטרייה ומעלה תודעה, הסבל משלש את עצמו. לאן חשבתי שאוכל לברוח. הנה אני כאן ומרגיש את הזרימה הזו יותר חזק. כול ההכנות שלי, הדברים שהבאתי איתי, הפרחים, הנרות והאדמה מבחוץ נראים רע בתוך הסטודיו. הם לא יכולים לעומת הכוח של העיר הזו, באזור סְפַר העיר. לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל זה לא עובד, חייבים לזוז כאן.

נתקעתי בלופּ. כול חמש דקות עובר לי מטוס מעל הראש. אני חייב למָמֵש את הקולות, רק ככה אני אשרוד את זה. הסטודיו הזה הוא תיבת תהודה אחת גדולה. אני יוצא החוצה ומתחיל להבין מה קורה שם. זה מפחיד. אזור התעשייה ליד נפתח לטבע שיש שם בסביבה. החולות שעכשיו המשאיות והמלט רוצות להשתלט עליהן. השמיים שלתוכם ממריאים עם הנוסעים לאירופה ואמריקה. אין אין, כולם שם זורקים מאחורה ת'זבל שלהם, עושים מה שרוצים, אז גָמְאָנִי חייב.

זה אזור סְפַר פסיכדלי, זה רזידנסי אקסיסטנציאלי בכלים, זו עבודת זיהום סאונד סביבתי, זה הישרדות הרעש

The Voices היא שיתוף הפעולה השני של מאי ומיכל. הפעם הן איגדו אנסמבל נשי של רקדניות וזמרות וביחד הן מבקשות לבדוק את המרחב בין מדיום המחול למדיום המוסיקה, בין חומריות של קול לזו של תנועה. התוצאה היא מקהלה שאינה מוגבלת למדיום השירה אלא נעה באופן נוזלי בין גוף, קול וויברציה, ומבקשת לייצר אובייקט שלישי שאינו מחול ואינו מוסיקה, ובו זמנית הינו גם זה וגם זה.

שש שנים אחרי שיצרו את הגרסה שלהם לדואט “דירת שני חדרים” של ניר בן גל וליאת דרור משנת 1987, ניב ואורן נפגשו שוב בסטודיו לבדוק איפה הם ואיך השתנו:

בטרילוגיית הסרטים של ריצ’רד לינקלייטר (“לפני הזריחה”, “לפני השקיעה”, “לפני חצות”) נפגשים ג’סי וסלין פעם ב-9 שנים ובוחנים את יחסם לאהבה ולחיים.

האינטימיות בסטודיו שונה מהאינטימיות בדירת המגורים שלנו. אנחנו רוצים להתבונן שוב זה אל זה, ובשינויים שחלו אצלנו בשש השנים שחלפו: בגוף, בתודעה, ביחס שלנו זה אל זה, בתפיסת הבמה והחלל, ביחס אל הקהל. ומעל לכל – אנחנו רוצים לרקוד יחד שוב.

אנו בוחרים להתבונן הפעם ב”הריקוד השלישי” של דרור ובן גל משנת 1990 – הדואט השלישי שיצרו. ההתבוננות בעצמנו דרך ריקוד של יוצר אחר מאוד מעניינת אותנו, ומאפשרת לנו לגעת במקומות רגישים ונקיים ממשחקי אגו, ולהישיר מבט מפוכח אל חיינו כבני זוג וכיוצרים בשדה המחול העכשווי בישראל.

ההפקה היא קו-פרודוקציה עם:

Centre Chorégraphique National

de Rillieux-la-Pape, France

Pumpenhaus Theatre, Munster, Germany

ומיועדת לעלות בבכורה באמצע שנת 2018.

״להפוך לסייבורג״ | תהליך יצירה מאת עידו גרינגרד בחודשים מאי-יולי 2017.
התהליך שלי חוקר את הקשר בין יוצר, אבהות ומוגבלות. בתוך הוויה בה כמשותק מהחזה מטה, אני תלוי בטכנולוגיה (כסא גלגלים) וגופי מתפצל ל-3 אזורים: האיזור העליון הכשיר, האזור התחתון המשותק וטכנולוגיית העזר. בתוך הקונסטלציה המגבילה הזו אני מנסה למצוא את חווית השעשוע, הדמיון וההתעלות עבור ילדי. אני מייצר סכימה של תנועות לבד ובאינטראקציה בחלל של כלים המהווה לי ״חלל בטוח״ להתנסות עם גופי במרחב

שהות האמן הוליד עבודה חדשה, סולו לרקדן אביתר סעיד, בה שירה אביתר ממשיכה לעסוק באופן שבו גופי ידע תרבותיים מגולמים בגוף.

אביתר וסעיד הכירו בשכונת מגוריהם, כרם התימנים, בחצר של חבר משותף. הם החליטו להניח את השיח האורגני שנרקם ביניהם בחלל הסטודיו מתוך רצון להעמיק את הסקרנות המשותפת להם למסורת הנוכחת בתודעה/גוף עכשווי. היצירה, כמו בתהליך, משרטטת נוף תרבותי אישי: תנועות, מחולות, מקצבים, מחוות, ערכים ודרכי מחשבה ותקשורת שיחד מרכיבים שפה שתורגלה בבית. עם היציאה למרחב הציבורי, שפה זו הפכה מזוהה, מסמנת, "אחרת". על הבמה, סעיד מהגר בביתו, פורם ושוזר מחדש זיכרונות גופניים, גופי ידע, תחושות ורגשות, וחוגג את האפשרות לקיים גוף עצמאי בהווה.

העבודה עלתה בבכורה בפסטיבל 'בין שמיים לארץ' ונתמכה ע"י מפעל הפיס וטייץ.

עבודתם של דיוויד קרן ותמר לם, "Dog Walker", מתהווה במרחב שבין מחול, פרפורמנס וקונצרט מוסיקלי, תוך שהיא מצייתת לעיקרון מארגן שמותיר אותה פרומה ומובנית בו-זמנית. במרחב הבימתי פזורים חומרים שלקוחים מעולם דימויי אחד – חבילת קלפים ומצית, שירי פולק סנטימנטליים, גיטרה ויוקלילי, ספרים ומיקרופונים, חולצות משובצות וכובעי בוקרים, ושני פסלי כלבים דו-ממדיים. החומרים, כמו התנועה, מקיימים יחסים דו-כיווניים עם הנרטיב הספק-פנטסטי-הומוריסטי וספק-החיים-עצמם שהולך ונפרש לאורך העבודה: ברגעים מסוימים התנועה היא זו שמובילה את הפרפורמרים אל חפץ מסוים ומשמעותו מתגבשת מתוך האינטראקציה שהגוף מייצר עימו, וברגעים אחרים החפץ משמש כעוגן רעיוני וחזותי בתוך רצפים של תנועה ו/או מלל מופשטים. כך נוצרת פרטיטורה של זוגיות – אהבה, כמיהה ופרידה – שממוקמת על התפר שבין פרספקטיבת התודעה הרגשית לחווייתו הפיזית של הגוף.

(עידית סוסליק , העין העכשווית)

העבודה עלתה בבכורה בפסטיבל זירת מחול 2017

מפגש בימתי בזמן אמת של שתי קבוצות אמנים החיים בהודו ובישראל. המשתתפים מחפשים  את הדרך לתקשר ולעבוד יחד מעבר לגבולות הגאוגרפיים והמחסומים התרבותיים – מנטליים המונחים בניהם. ביחד בחרנו להציץ אחד אל חיי השני ואל התופעות המתרחשות בחיי הרחוב בהודו ובישראל  ולשתף בהתמודדויות האישיות והחברתיות שכל מציאות חיים מייצרת.

מערכת היחסים מתקיימת בין המשתתפים על ידי אמצעים טכנולוגיים, ככלי ראשון לחציית הגבול הקיים, מעלה  קווי דמיון בין  אמנים החיים במדינות מסורתיות המכילות מגוון קבוצות, קהילות ומיעוטים, השמות דגש על חיי משפחה  ומתמודדות עם מורכבות פוליטית ודתית . אלה מטשטשים את הפערים הברורים המתקיימים בין התרבויות, הדתות והמעמדות שמהם כל אחד מגיע.

יוצרות: עתליה באומר ותמר מייזליש | רקדנים יוצרים: גליה צור, דיה נאיידו, פרשנט מורה, פרייאברט פאניגראהי, רוניטה מוקרג'י

היצירה הופקה במסגרת תכנית "שהות אמן" של כלים. בתמיכת הקונסוליה הישראלית בבנגלור- הודו.  The Kha foundation.

BeTwixt הינו שיתוף פעולה בין מעין חורש (ישראל) למריה דה דווניס (ספרד).
העבודה עוסקת במרחב ביניים (Transitional space). מרחב ביניים מאופיין ע"י תהליך של שינוי או מעבר. זו המתיחה בין סיום מצב (state) קודם שלנו והתחלתו של מצב חדש, מרחב בו האפשרי מצוי במלוא המובן. מרחב פוטנציאלי. במרחב זה דבר לא מוגדר. הכול מתהווה. הזהות האישית. הזהות התרבותית, החברתית, הקונטקסט שממנו ה'אני' פועל. אנחנו נכנסות למצבים שונים, לעיתים יוצרות יחד דבר/דימוי אך כל הזמן יש שינוי, דבר לא נשאר קבוע, תמידי. אנחנו עסוקות בלהפוך ל… במקום בלהיות. העבודה היא ניסוי באיך להתכוונן לאחר. האחר השונה, האחר ההפוך, האחר המשלים, האחר הדומה. איך לייסד ולשמר תקשורת. מהו החלל/מקום בו אני נעים ודרכו אנו עוברים שהוא גם גבול וגם מקרב בינינו. קריאה לקחת את הזמן להסתכל באחר ולזהות את עצמנו.

פרזנטציה פתוחה בסיום הרזידנסי תתקיים ביום שבת >> 17.9 בשעה 19:30

צילום: Franziska Strauss

“All distances in time and space are shrinking… Yet the frantic abolition of all distances brings no nearness; for nearness does not consist in shortness of distance… What is incalculably far from us in point of distance can be near to us. Short distance is not in itself nearness. Nor is great distance remoteness.”  (Giorgio Agamben in his article “Thing”)

בעבודה משותפת זו, מאי, הרמן וטיאן מבקשים לבחון נושאים של קרבה ומרחק וההשפעה של המרחב הפיזי והמקום על הפיזיות, החוויה ואופן הראייה שלנו. כאמנים שעובדים וחיים במקומות שונים, הם מבקשים להתבונן בתנועה הזו בין מקום למקום ובהסתגלות שזו מחייבת, כחלק בלתי נפרד מהתוכן של היצירה. אחד ממקורות ההשראה לתהליך עצמו, הוא אופן החשיבה שמציעה הפסיכוגיאוגרפיה, תחום שפותח על ידי גי דבור וחבריו הסיטואציוניסטים בשנות ה60, המזמינים אותנו להתייחס לגאוגרפיה באופן אינטואיטיבי, מבוסס תחושה ולא לינארי. תהליך העבודה מתפרש בין העיר ארוס בדנמרק, פרנקפורט, המבורג וברלין בגרמניה, ובמרכז כלים בארץ. שהות האמן בכלים תסתיים עם פרזנטציה ראשונית ולא פורמלית של התהליך, והיצירה מתוכננת לעלות בבכורה בברלין בפברואר 2017.

יצירה חדשה מאת אלה רוטשילד בשיתוף האמנית הרב תחומית ניבי אלרואי
'הצפה' חושף את סיפורה של אישה ששרדה את היום שאחרי אסון נורא, כשלא נשאר כמעט שום דבר מהעולם שהכירה לפני. 'הצפה' מציג תמונה בימתית וויזואלית שמאפשרת לרגע לצופה להיות "ביום שאחרי" ולהרהר בחוויה ובשאלה, מה היה קורה אילולי הוא היה האיש האחרון עלי אדמות. המופע מנסה לייצר קשר בין הפנטזיה הויזואלית של "הסוף" לבין היראה או הפחד מהרגע הזה; בין הפעולות היומיומיות שאנחנו מבצעים מתוך הרגל לשינויי הסביבה שלנו ולעובדה שלא ככה סתם הגיע לו "הסוף". האם הדמות שנמצאת לבד מעבירה את הזמן בציפייה לשינויי או בעצם לא מצפה לו כלל? והאם הבדידות חונקת או דווקא משחררת?
תוך כדי חיפוש אחר חיבור בין שתי השפות האמנותיות של ניבי אלרואי ואלה רוטשילד מצטיירת תמונה טראגית של אמת כואבת.

מאת: אלה רוטשילד וניבי אלרואי | כוריאוגרפיה וביצוע: אלה רוטשילד | עריכה מוסיקלית: מתן דסקל | תלבושות: מיכל הידש | מיפוי וידאו: יערה ניראל | ארט: זוהר שואף | תאורה: עומר שיזף

היצירה בהפקת מרכז כלים לכוריאוגרפיה ונוצרה במסגרת תכנית 'שהות אמן' 2016 בכלים.
בתמיכת: מרכז כלים, קרן יהושוע רבינוביץ', עיירת תל אביב ותיאטרון תמונע.

יצירה זו מתחילה מ״נישואי שידוך מלכותיים״: שני פרפורמרים גדולים – פרנסיסקו קמצ'ו (פורטוגל) ותמר שלף (ישראל/צרפת) – שמסמנים תרבויות מקומיות של מחול ואף זכו להצלחה בינלאומית, יחברו יחדיו פעם ראשונה על הבמה. פדר ומרקס חשקו בחיבור מלכותי ואמנותי זה, כדי ליצור את החלק האחרון בטריולוגיה שלהם על אודות הפיגורה של ״חיית במה״. בעבר, השניים חקרו את הפיגורה מזוויות שונות – הם בדקו את המתח שבין אמת ובדיה ואת ההבדל שבין האירוע החי לדימוי המצולם.

הפעם, העבודה תכתב על ״חיות במה״ מקוריות (שלף וקמצ'ו), על גופים עשירים בידע שמופיע ומשחק על פניהם בשליטה וביופי. העבודה תהיה מסע בזמן ובסגנונות שיאתרו, ימציאו ויכוננו היסטוריה מלכותית של שושלת אמנותית שהשניים הם ראשיה. העבודה מתחילה בהזמנה של הצאצאים (פדר ומרקס) לכתוב את הגניאולוגיה של מקורותיהם. אבל עצם הפלישה הזו לד.נ.א של שארות אמנותית, מאפשרת מסע מפתיע שינוע בין עתידנות לנוסטלגיה, בין ערפדות לתמימות, בין אינקוויזיציה לתנאי מעבדה. העבודה מחפשת אחר תחושה שמאמינה בנצח של האירוע האמנותי, כזה שלא תלוי בהבדל בין מפגש ראשוני לבין אהבה ממומשת בחוזה, כזה שמופיע במבט אחד ומספר סיפור של עם שלם. אנו מבקשים, כי אנו מאמינים, למצוא כיצד אפשר לשתף את הקהל, להזמינו, להכנס למרחב של ״חיית הבמה״. להבלע בתוך האובייקט האמנותי שהיא מייצרת, לגלות משהו מסודו, ולהפלט חזרה החוצה חכמים יותר. כעת, הם חוקרים את סמכותה.

פוסט סטטוס فوسط سططوس Post Status
אירוע אמנותי-פוליטי משתף קהל בזמן אמת שעוסק ביכולת לדבר ולתקשר בתוך המלחמה.
היצירה מבקשת לבחון את מנגנוני ההדחקה ופוסט הטראומה של החברה הישראלית, את האלימות המילולית המתעצמת בתקופות של גלי אלימות, ואת היכולת של הגוף להציע תקשורת מקרבת ולאפשר שיחה אמפטית גם במצבי קונפליקט.
בהשראת סטטוסים שהעליתי בתקופת המלחמה ברשת החברתית 'פייסבוק', נבנו פרקים קצרים של העבודה. בכל קטע, נבחנת תנועתית פעולת הגוף ביחס לטקסט באמצעות כלים מתוך פרקטיקות סומאטיות-גופניות כגון שיטת אלכסנדר, יוגה, BMC (Body Mind Centering) ואמנות האלתור. פעולת הגוף מייצרת מקום להעלאת זיכרונות אישיים ופוליטיים.
שהות האמנית תוקדש לעבודה עם השותפות והשותפים למופע על האחדת הקטעים הקיימים ואלמנטים נוספים כתאורה, חלל, תלבושות ומוזיקה לכדי יצירה שלמה;

'אש חיוורת' היא עבודת סולו באורך מלא, שאליה יצטרפו אורחים. היא שואבת השראה מהפואמה של ולדימיר נבוקוב, Pale Fire, שמופיעה כטקסט-בתוך-טקסט ברומן באותו השם שיצא לאור בשנות השישים. הפואמה, שנחשבת לאחת היפות בשפה האנגלית, עוסקת ביצירה והשראה, בגיל ומוות, בזיכרון ובגזל אמנותי. השיר עצמו מצטיין במתח שבין מבנה מדוקדק, קיצבי וכמעט מתמטי, לבין תוכן חופשי ופרוע, מצחיק ומטלטל. הטקסט משמש אותי כשלד ריתמי, דימויי וצורני, ממנו אני מרכיבה אוטוביוגרפיה פיקטיבית שלי, שמשלבת תנועה, מילים ושירה. העבודה, כמו הפואמה, תיצור על הבמה בית מראות, בו שברים של 'האני' מבליחים לסירוגין. כחלק מההשתקפויות האלו, תופיע ליה ברגמן מעוז, בת ה- 17, בתה של אחותי (התאומה), בדמות שמחברת בין עברי האישי, לבין עתיד הגלום בהווייתה הנערית.

בעבודה הזו אני בונה התרחשויות סביב דמותו והקלטותיו של המוסיקאי הניו יורקי Moondog: הומלס מבחירה, עיוור, אוונגרדיסט עם חינוך קלאסי, פרפורמר שהסתובב בעיר לבוש תלבושת ויקינגית, שר את שיריו ברחובות וכך צבר לו קהל שומעים.
כמוהו גם אני בעבודה הזו קוראת תיגר על המבנה המימסדי של המרחב הציבורי: קיצורי דרך, חוויות פרטיות ואזורי שוליים  משמשים בה כפרקטיקות שחומקות משיטתיות ויוצרות יחסים קרובים בין הממשי לבין גילומו.

בהפקת מרכז כלים לכוריאוגרפיה- במסגרת תכנית 'שהות אמן', איב- איגוד היוצרים העצמאיים בתיאטרון, ובסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

מרכז כלים שמחים לארח את הכוריאוגרפית טליה בק במסגרת תכנית 'שהות אמן' 4#, לקיום תהליך מחקרי לעבודה חדשה. בתהליך זה משתפת בק פעולה עם השחקן הפיסי הותיק צביקה פישזון והאדריכלים ליטל פולקמן ונדב ביגניץ.

"המפגש בין הגופים השונים של שני הפרפורמרים, המקפלים בתוכם, זהות, פרקטיקות, היסטוריה, תרבות, גיל ומגדר שונים, מסקרן ביכולתו לחשוף, לזקק, לאתגר ולגלות את הגוף האחר כמו את הגוף שלי עצמי, המדבר את עצמו, היסטוריה, זיכרון, שגרה, יצר. גופים חוויתיים המתערבבים, טועמים ומטעימים זה את זה. טקסטורות פיזיות ורגשיות מרובות רבדים המגששות, מתפרקות כל אחת לעצמה, לתוך השניה, ולתוך החלל. החלל והמרחב גם הם מתקפלים אל תוך הגופים ומייצרים טופוגרפיות שונות ומשתנות התורמות גם הן ליצירת התוכן."

ONLINE
כוריאוגרפית ומבצעת: יולי קובבסניאן
שותפים ליצירה ומבצעים: תמר בן- כנען 

העבודה מתייחסת לתופעת המחשב כערוץ תקשורת בלתי נפרד הנוכח בחיים המודרניים ולאופן הביטוי שלה בשתי זירות שונות, הפרטית והציבורית. העבודה חושפת את הרצון המתמיד שלנו למקם את עצמינו במציאות הסובייקטיבית הבנויה על- ידינו. באמצעות מדיית הסקייפ, אנו חווים יחסים דרך העדשה הדיגיטלית, ממקמים וממסגרים את האובייקטים באופן סלקטיבי למדי ובכך משפיעים על הטיב של השיח שלנו. אנו ניזונים מהעיצובים השונים שנובעים מהשימוש במחשב ומהתנהלות בזמן השיחה ולובשים אותם על גופינו כמין צורה שנכפתה עלינו. הסאונד בעבודה, מופק באמצעות תקשרות זו והווקליות מהדהדת ומזינה אותה. המחקר הפיזי, מנסה ללכוד את הרבדים השונים של המדיה המדוברת. למשל, אנו מנסים למצוא את הרגעים שבהם הקו בין גוף האדם וגוף המכונה נפרץ.

“space-ballet”  נוצרה מתוך משיכה אל עבודה עם אובייקטים: התבוננות, פעולה והגבה אל מאפייניהם האיכותיים, אל החלל שהם יוצרים או החלל בו הם נמצאים. הפעולה ההדדית שבין הגוף, אובייקט וחלל חושפת פוטנציאל תנועתי, דימויי וסיפורי, וכן מציבה את האובייקט עצמו כגוף כשם שהוא נע (ומונע), משנה צורה, ומעורר תחושה. מכך, “space-ballet” היא יצירה כוריאוגרפית לגופים אנושיים ולא אנושיים, וליתר דיוק לשתי רקדניות, ארבע יריעות (די גדולות של) ניילון, שתי סוכריות מנטה, ותיעוד של חורשה קטנה מעשה אדם.

הכוריאוגרפיה מתקדמת צעד צעד, נפרשת בדיוק ובקפידה, נבנית שכבה אחר שכבה. פעולות יזומות חושפות תנועות ומקצבים שמתאגדים אל תוך רצף כמעט סידרתי של דימויים. כל דימוי עצמאי מקודמו אך בעל מכנה משותף עמו, מדגיש את תכונותיו של כל גוף ומגלה את הפוטנציאל הפואטי שלו.

הכוריאוגרפית תמי לבוביץ החלה את תכנית שהות האמן (רזידנסי) שלה במרכז כלים. עבודתה תציג בבכורה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך" 2015.

זרחי, כוריאוגרפית ישראלית אשר פעלה בשנים האחרונות בחו"ל, הציגה את עבודותיה על מגוון במות נחשבות ברחבי העולם, יצרה בין היתר במסגרת ההרכב MAMAZA (אשר הוקם על ידי זרחי בשיתוף יאניס מנדפוניס ופבריס מצליח – יוצאי להקתו של ווליאם פורסיית'). בעבודה שנוצרה במסגרת תכנית 'שהות אמן' בכלים, ביקשה מאי לייצר מרחב שמאפשר אינטימיות וקרבה פיזית לא מאיימת בין הצופה לפרפורמר. כיצד היום יצירה מחולית ומוזיקלית יכולה להיות ווירטואוזית, כזו שחובקת את הכלים הטכניים, הגופניים, הקוליים של הרקדנית והזמרת, כאשר הפוקוס הוא על החוויה שנובעת מאותה ווירטואוזיות ומהאינטליגנציה שמצויה בהם. חוויה שחוצה את הדימוי הדו מימדי שנוצר ומתעלה הלאה ממנו.

העבודה ״כן״ נוצרה בשיתוף עם מיכל אופנהיים והציגה בבכורה בפסטיבל צוללן ספט’ 2015.

שהות אמן עם הכוריאוגרפית בשמת נוסן התקיים בין פברואר-דצמבר 2015 (בתקופות זמן שונות).

שהות האמן הסתיימה בשתי הופעות שקיימה בשמת עם יצירתה החדשה Emotions in Vitro במרכז כלים בחודש דצמבר 2015.