בהובלת אילנית תדמור ועלמה מריה סימון ובשיתוף ׳כלים׳

כמה חודשים חלפו מפרוץ המלחמה וכעת, באופן קשה להכלה, אנחנו במעין "שגרת מלחמה".
להחזיק שגרה של הוראה ויצירה בתוך התקופה הזו היא משימה קשה וחשובה, ואנו מזמינות אתכםן לחשוב יחד כיצד לתמוך בנו ובתלמידים/ות שלנו כעת, ומה זה אומר להחזיק מרחב של תנועה בזמן הזה?

מתוך כך, המפגשים שלנו פתוחים למורים.ות ומנחים.ות מכל מנעד ההוראה של תנועה וכל מי שעובד.ת בהוראה, הנחיה או טיפול בגוף. הצטרפו אלינו למפגשים המתקיימים פעם בחודש וחצי.
מוזמנות.ים להצטרף לקבוצת וואטסאפ, בה נוכל לעדכן במפגשים הבאים, לחלוק מידע ולשתף ברעיונות חדשים.

הוראה בזמן מלחמה #3
והפעם בנושא: אקטיבים חברתי ותרבותי בסטודי
להקלטת המפגש לחצו כאן

המפגש השלישי של ״הוראה בזמן מלחמה״ עסק באקטיביזם בסטודיו ומחוצה לו. כיוצרות.ים, מנחות.ים ומורות.ים לתנועה ומחול, אנו יודעות שיש לנו את הכוח להניע תהליכים מעבר לגוף והמרחב המיידי. תהליכים ארוכי טווח שתנועתם יוצאת החוצה ומהדהדת במרחב מתניעה תהליכים. רננה רז, ליאת בן דרור, עינב לוי ושרון שגיא מצאו את עצמן בתקופת המלחמה ״שולפות״ כלים, מפשילות שרוולים ונעות אל טריטוריות פחות מוגנות מהסטודיו המוכר, על מנת ליצור מרחב שפוי של ביטוי, ריפוי.

לפני שנצלול, רק ניזכר כי במפגש הזום השני הצגנו שלוש אסטרטגיות מרכזיות שזיהינו לחזרה לסטודיו, מתוך השיחות שקיימנו עם הדוברות בזום הראשון:
1. ״בועה״- השיעור כהפוגה, מקום לנוח בו אל תוך המוכר, ללא שינוי מיוחד במהלך או בתוכן השיעור מתוך אמונה שהצורך עכשיו הוא בקביעות ובמוכר, לכן התרגול הקבוע הוא הכרחי.
2. ״מעטפת״- מורים שקיימו חיבור לתוכן היומיומי דרך שערי המעבר: כניסה ויציאה מהסטודיו- התחלה וסיום שמקשרים בין התוכן הנלמד לתוכן היומיומי.
3.״שזירה״- שזירה בין התוכן היומיומי ובין תוכן השיעור על ידי מתן כלים מעשיים, טיפול בנושאים המורכבים שהמציאות מזמנת דרך הפרקטיקות הנלמדות, מתוך אמונה כי עכשיו מה שצריך לתת זה כלים להתמודדות עם המציאות.

הדוברות של המפגש השלישי הן ללא ספק בגישה המבקשת לשזור את החיים אל הסטודיו, אך גם את הריקוד עצמו לתוך מרקם החיים החברתי-פוליטי בישראל. עבור כל הדוברות הפתח לחיבור עם מרחבים ואוכלוסיות שמחוץ לסטודיו ולעולם המחול דרך הוראה ומופע, נפער עוד לפני המלחמה.
בין אם בקורונה כשאמרו לנו-אנשי התנועה, שאנו ״לא חיוניים״, כך שיתפה אותנו רננה, ובין אם בהפיכה המשפטית שטלטלה את החברה הישראלית, כפי שהיה עבור שרון ובין אם אי שם ברצח רבין, כפי שתיארה ליאת. עובדה זו מבהירה כי הדברים אינם מתרחשים בחלל ריק. למעשה, כל אחת מהדוברות פיתחה כלים להתמודדות עם טלטלה, המבוססים על הכלים שאספה וצברה לאורך שנים של אימון, יצירה והוראה של מחול.
כמו שהניחו זאת עינב לוי ורננה רז- הקורונה (או כל משבר אחר שתואר לעיל) הייתה כמו ״חזרה גנרלית״ למלחמה, מבחינת העתקת המרחב הסטודיאלי למרחבים אחרים,, החוץ או הדיגיטלי. עינב לוי מצאה את עצמה במצב שהיא צריכה לנהל את הכשרת הרקדנים שמתקיימת בקיבוץ בתל אביב, בלב הסערה הפוליטית סביב הפגנות להשבת החטופים בהן לקחו התלמידים חלק תוך פעולה פרפורמטיבית. לעומת זאת, ליאת דרור שהובילה במשך שנים מסלול לסטודנטים בשדרות מצאה את עצמה בלב האימה ולאחר שפונתה ושהתה בתל אביב במשך ארבעה ימים חזרה ללא כל שאלה לביתה ולעשייתה ופתחה את השנה. שרון שגיא התחברה עם אמנים קבוצת אמנים רב-תחומית לטובת העלאת המודעות להשבת החטופים ורננה רז כבר בשעות הראשונות למלחמה עלתה במרחב הדיגיטלי עם פרויקט ״בוגי ווגי״ לילדים, שהיו סגורים בביתם באותה השבת וכעת היא ממשיכה את עשייתה עם ילדים מפונים.
כל אחת מהדוברות חלקה את חוויה, דרכי פעולה וכלים המשמשים אותה לעשייה משמעותית בימים אלו.

הכלים שהניחו הדוברות:
1. התבססות על הידע שנצבר בתנועה: הגדרה והבנה אילו כלים המחול / תנועה נותנת לי ביומיום ובחוויה הגופנית ומתוך כך הצעה של הכלים הללו לאנשים אחרים: ככל שנדע להגדיר לעצמנו מה ארגז הכלים שלנו בתור יוצרים.ות ומורים.ות ומה המענה שכלים אלו יכולים לתת עבורינו, כך נוכל להתחבר יותר לצרכים החברתיים ולהציע מענה לתלמידים.ות שלנו. רננה למשל סיפרה כי בפרויקט ״לתת גוף״ שקיימה בזמן ההפיכה המשפטית, היא נפגשה עם אנשים עם או בלי נסיון במחול במשך 17 שבועות במוזיאון תל אביב, לפני ההפגנות השבועיות במוצאי-שבת וחקרה איתם דרך תנועה מושגים כמו ״קואליציה״ ו-״התנגדות״. מושגים אלו תקשרו עם מצוקות השעה אך קיבלו היבט נוסף דרך תנועה וכלים שהציעה רננה מתוך עולם המחול.

2. לראות משבר כהזדמנות וקרע כאפשרות לחיבור ואיחוי:  קרע חברתי-פוליטי הוא הזדמנות ליצור חיבורים בין קהילות, בין תרבות ״גבוהה״ ויומיומית, בין פריפריה ומרכז חברתיים, תרבותיים וגיאוגרפיים. שרון שגיא מציעה לנו לחבור לאמנים מתחומים אחרים, ליאת דרור מציעה לנו לעבור מחסומים פסיכולוגיים בעזרת תנועה על המפה- להגיע למקומות שנראים לנו ״מעבר להרי החושך״ (מצפה רמון או שדרות, כדוגמא).

3. להכניס תנועה איפה שיש קיבעון (מ-״freeze״ ל-״flow״): להכניס תנועה לתוך הגוף שאולי עכשיו נעצר מההלם, לתוך הבית שאנחנו סגורים בתוכו כשמסוכן בחוץ, למקומות פריפריאליים שאין בהם תרבות, אמנות, ריקוד או תנועה מהשוליים אל המרכז. עינב לוי מתארת כיצד התנועה מהקיבוץ ה-״מנותק״ והשמור למרכז הגועש הובילה לתהליך גדילה מואץ של תלמידי ההכשרה. הרצון של ההתלמידים להתחבר למה שקורה, לפעול בתוך המציאות, לעזור, ללמד גנים, לפעול באופן פרפורמטיבי בהפגנות בהובלתה העדינה של עינב, יצר גיבוש של הקבוצה ושל יחידים – תוצר ההתגבשות הזו היא התבגרות.

4. סבלנות, התמדה, פעולה עכשיו – בראי המחר: סבלנות, התמדה ו-״ריצה למרחקים ארוכים״ זה משהו שאנחנו יודעות ויכולות לעשות. יש לנו סיבולת, זו חוויה ממש גופנית אצל רקדנים, מזכירה לנו רננה רז. יש לנוע בלי לחשוב על התנועה קדימה כל הזמן, לעשות ולחזור על זה שוב ושוב, מציעה לנו שרון שגיא. לאן זה הולך- לאף אחד.ת אין מושג, אומרת לנו ליאת בן דרור ומספרת שחזרה לשדרות והתחילה את שנת ההוראה בדרום. בפעולות חברתיות יש צורך להתאזר בסבלנות, לזכור בתור רקדנים שאנחנו יודעים לעבוד קשה, לעשות חזרות, לראות תוצאות לאורך טווח רחוק של זמן.

הוראה בזמן מלחמה #1
ב01.11 קיימנו, בשיתוף עם אילנית תדמור ועלמה מריה סימון, מפגש בנושא ׳הוראה בזמן מלחמה׳.

מהרגע הראשון היה ברור שיש צורך בנו המורים.ות האומנים.ות, הפכנו באופן מיידי לכאלה שיכולות לתמוך ברגש הגועש, מבלי שאנחנו (לפחות רובנו) מטפלות בהגדרה. כל מפגש אחרי המלחמה יוכל להיות מקור לריפוי, עיבוד שחרור, איזון של הנפש המשקשקת שלנו. 

התמקדנו במפגש עם מורות שחזרו ללמד בסטודיו ומלמדות אנשים, נוער, ילדים.ות, נשים בגיל השלישי, רקדנים.ות מקצועיים.ות ואנשים.ות שאוהבים.ות לרקוד באופן קבוע, א.נשים ונוער שבחרו להגיע לסטודיו.

לאור השאלות הללו עלו כמה גישות למצב:

1. הסטודיו כמרחב להפוגה: הפרדה בין זמן סטודיו והחיים, בחירה מודעת לא לדבר על המלחמה.
2. יצירת קישורים עדינים בין המצב והזמן בסטודיו: אפשרות לפתיחה של המורה שמדבר.ת על המצב, המורה אומר.ת מילים לאיסוף, נושא שיכול להיות קו מוביל, השיעור מנוהל ללא קשר ישיר למצב ובסיום יש אפשרות לשיחה פתוחה בה ניתן לדבר על המצב או על המהלך של המפגש ומה קרה בו. אחרי תנועת הגוף, תמיד ההקשה והשיחה אחרת.
3. קישור בין התוכן למצב, דרך  שימוש בנושא שיש בו חיבור בין המצב לבין התוכן.

אנחנו מזמינות את כלל המורים.ות, גם כאלה שלא הצלחנו להגיע אליהן מז'אנרים שונים, למצוא את התמיכה והלמידה המשותפת בזמן הזה ובתקווה שליצור לנו קהילה של מורות ומורים שממשיכים בעשייה האישית אבל גם חלק ממעגל גדול יותר, כך שבהמשך נוכל להרחיב את הקשרים בנינו.

כל זאת נכתב כשאנחנו חודש וקצת בזמן מלחמה.
כל שבוע שעובר יאפשר וידרוש הבנה אחרת מהמורות, להיכנס לסטודיו פעם ראשונה אחרי ההפסקה או לחזור פעם רביעית יאפשר תרגול שונה. 

אנחנו מצרפות:

1. סיכום של המפגש במילים
   
2. קישור להקלטת הזום מהמפגש הקודם.
   

תודה למורות שדברו בזום: אביטל בר צורי, ענבל אלוני, צפירה שטרן, רונית שוסטר ואורלי דיין.